צוואת הריב"ש · 4

בכל דרכיך דעהו. זהו כלל גדול. דעהו לשון חיבור ההי' בוי"ו בכל מעשיו אפילו בדברים גשמיים שעושה צריך שתהי' עבודתו לצורך גבוה לבד ולא כוונת ד"א אפילו המעט מן המעט לא תהי' לכוונת עצמו רק לש"ש: בשם ריב"ש. הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שכל דבריהם כגחלי אש. וקשה ממ"נ אם גחלת סתם פי' בוערות ל"ל כגחלי אש ואם סתם גחלת משמע עוממות קשה למה יזהר בגחלתן שלא תכוה הלא סתם גחלות הם עוממות ואמרו רז"ל הנה לפעמים צדיק גמור ונפל ממדריגתו ועובד אותו ית' בקטנות דהיינו שאינו מתפלל בכוונה גדולה וגם הולך לפעמים בטל. והנה האדם הרואה את הצדיק במדריגה כזו שאין תפלתו ולימודו כ"כ בכוונה וגם הולך לפעמים בטל פן יהרהר אדם הרואה את הצדיק הנ"ל שגם הוא יעשה כן מה אם זה שהוא צדיק וחסיד עושה בכך כ"ש הוא לזה מזהיר התנא שלא ידמה א"ע לת"ח וצדיק כי הצדיק כשיתעורר משינתו ומתחיל ללמוד ומתפלל מקדם ומעלה כל הדיבורים בטלים אבל אתה הרואה אדם פשוט שאינך יודע כלל מסוד עבודת הבורא ית' איך ימלאך לבך לדמות א"ע אליו וזהו הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה ר"ל אפי' בשעה שנפלו ממדריגתם שהם כגחלת עוממות דהיינו שמדבר דברים בטלים ושאר מעשים בטלים הזהר שלא תלמוד מהם לפי שכל דבריהם כגחלי אש אפי' דברים בטילים שלהם כגחלי אש כנ"ל.

אם אין אני לי מי לי כי צריך להיות בתפל' מופשט מהגשמיות וזה אם אין אני לי דהיינו שאני מופשט מגשמיות מי לי דהיינו אין אני ירא מהמחשבות זרות אבל כשאני לעצמי מה אני דהיינו כשאני יודע ממני אז יש מחשבות זרות רבות גם אם אני כאן הכל כאן י"ל בדרך זה.

כל חכם יעשה בדעת פירוש מי שהוא חכם יעשה אפי' משא ומתן שלו בדעת. וכסיל אפילו כשהוא פרנס או ראש אולת הוא. יודע צדיק נפש בהמתו פירוש אפילו הנפש הוא מחבר לעבודת הבורא ומלת יודע הוא לשון התחברות.

בשם הריב"ש: בפסוק יששכר חמור גרם ר"ל יש שכר ע"י זה החומר גרם.

בשם הרב מ"מ דק"ק מעזריטש:

בשעת הזיווג צריך להיות אין. וזהו רבה גרש זבובים שאפילו כזבוב לא החשיב א"ע ויאהוב את אשתו כמו שאוהב את התפילין בלבד רק שהם מצות ד' ולא יהרהר אחרי' כי הוא רק כמשל אחד נוסע ליום השוק וא"א ליסע רק עם הסוס וכי בשביל זה יאהב את הסוס יש שטות גדול מזה כך בעוה"ז צריך לאדם אשה בשביל עבודת הבורא לזכות לעוה"ב ואם יניח עסקיו ויהרהר אחרי' יש שטות גדול מזה וימאס אותה. כי אם רואה אשה נאה יחשוב הלא הלובן הוא מזרע האב והאודם הוא מזרע האם דם עכור שהם סרוחים ומאוסים ואם יניח' אצל המאכל ימאס המאכל רק הנאות שזרע האב נמשך מאבא עילאה עולם האהבה וזרע האם נמשך מאימא עילאה עולם היראה וזה היופי שלה מוטב לדבק באהבת ויראת הבורא ב"ה וכשנמאס בעיניו העבירה ההיא נמאסים בעיניו כל העבירות כי מכחה נוצר אדם והאדם יש בו שס"ה גידים מרומזי' על שס"ה מצות ל"ת ונתבטלו כל השס"ה ל"ת וגם ריב"ש ע"ה אמר מפני מה יש לעבירה הזו תאוה גדולה כי מכחה נולד אדם. והאדם יש לו תענוג מסתמא מאכילתו ושאר דבריו. וכל התענוגים הם מטיפה ההוא א"כ הוא דבוק הכל לקטנות ומוטב שידבק א"ע בהקב"ה.

והי' ד' לי לאלקים ר"ל בכל דרכיך דעהו הן טוב הן רע לתורה ומצות. כאשר יארע לו ח"ו איזה רע יחשוב בודאי הוא לכפר עונו אך הצדיק אף על הדרך טוב יש לו לדאוג כי אולי מנכין לו מזכיותיו וזהו והי' ד' לי לאלקים שהוא הוי' מדת הרחמים אולי הוא מדת הדין שהוא אלקי' וצריך אני להוסיף זכיות בתמידות.

כשאדם מדבר דבור טוב והדיבור הוא החיות של האדם והחיות הוא ממנו ית' אז הדיבור סליק לעילא ומעורר דבור העליון ומשפיע עליו יותר חיות מלמעלה אבל כשהוא מדבר דיבור רע אזי יוצא ממנו החיות ולעילא ג"כ לא סלקא אז קרוב הדבר להיות נפסק ממנו כל החיות לגמרי וזה מה שאומרים בלע"ז עהר האט אויס גירעט.

פעמים יש לעבוד לה' יתברך בנשמה לבד, דהיינו במחשבתו, והגוף יהיה עומד במקומו כדי שלא יחלה כשישתמש בו הרבה.

לפעמים יכול האדם לומר התפילה באהבה ויראה והתלהבות גדול בלי שום תנועה, ויהיה נראה לאדם אחר שהוא אומר אותן הדברים בלי שום דביקות, וזה יכול האדם לעשות כשהוא דבוק מאוד להשם יתברך, אז יכול האדם לעבוד אותו בנשמה לבד, באהבה רבה וגדולה, וזהו העבודה היא יותר טובה, והולכת במהירות יותר, ומדבקת יותר לה' יתברך, מהתפילה שנראה בחוץ על האיברים, ואין להקליפה אחיזה בזו התפלה, שכולו הוא בפנימיות.

מריב"ש: כאשר גופו חולה גם הנשמה נחלשת ואינו יכול להתפלל כראוי אע"פ שהוא נקי מעבירות לכך צריך לאדם לשמור בריאות גופו מאוד ע"כ.

התפלה שהוא בשמחה גדולה בודאי יותר מקובל לפניו יתברך יותר מהתפלה בעצבות ובבכי' ומשל על זה כשעני שואל ומבקש ומתחנן לפני המלך בבכי' גדולה אעפ"כ אין נותנין לו אלא דבר מה אבל כשהשר שואל ומסדר לפני המלך שבח המלך בשמחה ומתוך זה מבקש גם בקשתו אז נותן לו המלך מתנה מרובה מאוד כמו שנותנים לשררות.

יחשוב כשמתפלל שבאותיות מתלבש השי"ת. לפי שאין אנו יודעים מה שאדם חושב אא"כ דיבר. נמצא הוי הדיבור מלבוש למחשבה ויאמר בלבו מלך גדול כזה אני עושה לו מלבוש ראוי לי לעשות בשמחה וידבר בכל כחו כי בזה נעשה אחדות עמו ית' כי כחו בהאות ובהאות שורה הקב"ה נמצא הוא אחדות עמו ית'.

התורה חסה על ממונם של ישראל ולמה כן כי זה כלל גדול שכל דבר שאדם לובש או אוכל או משתמש בכלי הוא נהנה מהחיות שיש באותו דבר כי לולא אותו הרוחניות לא הי' שום קיום לאותו דבר ויש שם ניצוצות קדו' השייכים לשורש נשמתו. ושמעתי כי זה טעם שיש אדם שאוהב דבר זה ויש אדם שהוא שונא דבר זה ואוהב דבר אחר וכשהוא משתמש באותו כלי או אוכל מאכלין אפי' לצורך גופו הוא מתקן הניצוצות כי אח"כ הוא עובד באותו כח הבא לגופו מאותו מלבוש או מאכל או שאר דברים בזה הכח עובד להשי"ת נמצא מתוקנים לכך. פעמים יארע דבר שהוא שכשכלה כבר לתקן כל הניצוצין שהי' באותו דבר השייכים לשורש נשמתו אז לוקח ממנו השי"ת אותו הכלי ונותן לאחר ששייכים הניצוצין שיש באותו כלי לשורש אחר. ואמר ריב"ש ע"ה שאוכלין ב"א ושותין ב"א ומשתמשין בב"א היינו בהניצוצין שיש באותן הדברים לכך. צריך אדם לחוס על כליו ועל כל דבר שיש לו דהיינו מצד הניצוצין שיש שם באותן הכלים בכדי לחוס על ניצוצין קדישין.

לעבוד את השי"ת ביראה ובשמחה והן תרין ריעין דלא מתפרשין ויראה בלא שמחה הוא מרה שחורה לא יאות לצער על עבודת ד' האיך לעבוד רק תמיד יהי' בשמחה ואפילו באותה שעה צריך ג"כ לעבוד אותו ואין פנאי לישב א"ע איך ומה.

"ולדבקה בו", וכי אפשר לדבק עצמו בו והלא אש אוכלה הוא אלא הדבק במידותיו מה הוא רחום אף אתה רחום ע"כ פירוש כי לעבוד את ד' בהתלהבות זה דביקות גמור בו יתברך וזה א"א להיות תמיד רק מטי ולא מטי כדרך אש פירוש כמו באש שאם מנפחין אותו תחילה הוא מכבה ואח"כ יגדל האש ואש גופא יורד מעלה ומטה ומתנענע כן ההתלהבות הוא במטי ולא מטי כי תענוג תמידי אינו תענוג. וזה מקש' הגמרא והלא אש אוכלה הוא ר"ל ההתלהבות נפסק ממך וזה במטי ולא מטי וכי אפשר לדבק בו יתבר' ותירץ הדבק במדותיו פירוש במלבושיו באותיות פי' כי זה אפשר להיות תמיד במחשבתו לחשוב באותיות התורה והתורה הוא לבושו יתב' ואפילו כשמדבר עם ב"א יחשוב רק באותן הדברים ההם כי הם ג"כ מהקב"ה אותיות התורה. מה הוא רחום פירוש כי רחום אותיות חומר ר"ל כי הקב"ה א"א לרחם על חומר עכור ואיך יכול להיות במחשבתו הדק מן הדק חומר עכור רק אם יצמצם א"ע להיות במחשבתו חומר מרחם עלינו מהיכן בא הצימצום הלז זה בא אם אדם הוא רחום אז הוא פועל שהקב"ה מלביש עצמו בלבושו ומצמצם עצמו כביכול ומרחם עליו ג"כ וזה מה הוא רחום וזה מביא רחמנות. הלימוד יהי' בכח ובשמחה גדולה וזה ממעט מחשבות זרות. טוב עבד נקלה ממתכבד וחסר לחם כי אין סימן לעבודת הבורא רק אם יודע בעצמו כי נקלה הוא בפני עצמו אז הוא במדריגה ואז עבד לו יתברך ממתכבד בפ"ע וחסר לחם דהיינו השפע. משל לכפור אם יש לו גליד גדול ואח"כ הוא קטן אפ"ה יכול הנהר לעמוד בכפור ולעבור עליו והוא חזק מאד אבל אם אנו רואים שהגליד קטן ואינו חזק מוכח שלא הי' גליד חזק מקודם כן אנו רואים שאדם פעם עובד ופעם אינו עובד בודאי שלא עבד עדיין כראוי שאם פעם אחד הי' עובד כראוי אז הי' עובד תמיד.

"צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו" ר"ל דרך מוסר כי יש ב"א ההולכים לדבר מצוה להתפלל או כיוצא בזה ובאמצע הדרך עומד לדבר עם ב"א אף שעושה אח"כ המצוה עבירה הוא בידו שלא הלך בזריזות והעונש שלו לאחר פטירתו ג"כ מדה כנגד מדה לפי שידוע מכמה ספרים שמעבירים אותו על הנהר על מעבר קצר מאד וזה לו יסורים קשים עד מאד כי יש לו פחד ורעדה אך צריך הוא לרוץ מהרה מאד כי זה פעולה לעבור מהרה והנה באמצע הדרך והמעבר שולח לו הקב"ה מלאך אחד לעכבו ומלאך הזה הוא שנברא מאותו המצוה והי' לאותו המלאך צער כי במחשבתו שחושב בביתי לילך לדבר מצוה נברא נשמה למלאך ובעשיית המצוה נברא הגוף ובשביל ששהה אותו לברוא הגוף מחמת שעמד לדבר עם ב"א ע"כ ג"כ בא המלאך באמצע המעבר לעכבו כדי שלא ירוץ. וזהו צדק לפניו יהלך וכו' ופשוטו כל המצות הולכים לפני אדם אחר פטירתו אך שיראה בשעת הליכתו שהלך לדבר מצוה שילך בזריזות ולא בעצלות בכדי שישם לדרך פעמיו ולא יעכבוהו במעבר הנהר.

"דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להיטב" פירוש דברי פיו של היצר הרע חדל להשכיל להטיב. פירוש דודאי שאין היצה"ר מפתה האדם שלא ילמוד כלל כי ידוע לו שאין שומעו האדם לזה כי כאשר לא ילמוד כלל לא יהי' חשוב בעיני הבריות ואינו נקרא למדן. אך היצה"ר מפתה אותו שלא ילמוד איזה דבר שיבא לו יראת שמים מזה. כמו ספרי מוסר או ש"ע לידע הדין על בוריו אך מפתה אותו שיעסוק תמיד בגמרא עם כל המפרשים וזהו חדל היצה"ר להאדם להשכיל להטיב. ר"ל שהוא מנעהו מלעסוק גם בלימוד זה שיבא להאדם טובה בלימודו דהיינו יראת שמים.

המכוין בתפילתו בכל הכוונות הידועות לו אינו מכוין רק אותן הידועות לו. אבל כשאומר התיבה בהתקשרות גדול נכלל בכל התיבה כל הכוונה מעצמן ומאליהן. שכל אות ואות הוא עולם שלם כשאומר התיבה בהתקשרות גדול בודאי מעורר אותן העולמות ועושה פעולות גדולות בזה. לכן יראה אדם להתפלל בהתקשרות ובהתלהבות גדולה ובודאי יעשה פעולות גדולות בעולמות עליונים כי כל אות מעורר למעלה.

יחשוב כשלומד מה שאמרו בגמרא אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. ויאמר בלבו הלא הוא ית' צימצם א"ע ושורה בכאן וראוי לו ללמוד בשמחה וביראה ובאהבה.

ושמעתי מריב"ש ע"ה מפני מה נקרא עלמא דחירא דאפילו עבד הבא לשם נעשה בן חורין. פי' שכל דבר הוא מהתפשטות הקב"ה ע"י מדותיו אהבה ויראה כידוע. רק שאהבה הוא בגלות מלובשת בגשמיות באשה או במאכלים וכשנותן אדם אל לבו שזאת האהבה הוא מלבוש לו ית' וח"ו הוא הפשיט אותו ית' ממלבושו יחרד חרדה גדולה בזכרו את מעשה הרעה שעשה ויבוש ויכלם. ויאמר בלבו אם אני אוהב זאת שהוא רק אהבה שנפלה בשבירה מלובשת בטיפה סרוחה. כמה יש לי לאהוב אותו ית' וכן ביראה אם ירא מעכו"ם או מחרב יאמר בלבו מה יש לירא מאדם כמוני אלא בוודאי הוא ית' הבורא מלובש בזה האדם וכמה יש לי לירא ממנו ית'. וכן התפארות וכל השאר וכן אם שומע אחד מדבר והוא מתפלל. יאמר למה הביאו ד' הלום לדבר בתוך תפלתי הלא כל זה בהשגחה פרטיית. אך הדיבור הוא השכינה ושרתה השכינה בפיו של זה האדם. כדי שאחזק א"ע לעבודה. כמה יש לי לחזק א"ע בעבודה הוא תפלה ובפרט אם האיש המדבר הוא נכרי או קטן. נמצא כביכול השכינה באדם כזה כמה ראוי לו לעשות בזריזות.

"ארבע אבות נזיקין השור והבור המבעה וההבער". השור לשון אשורנו לשון הבטה והסתכלות וזה הראי' מזיק לב"א. והבור לשון שדה בור שאינה חרושה וזרועה והוא מי שאינו לומד אלא הולך בטל. המבעה לשון שן שאוכל כל דבר. וההבער זה הכעס שהוא הרתחת האש.

"רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו אדם". פירוש איזה דרך ישרה מאיזה מדות ימנע עצמו ממנו. שיבור לשון ריקות ע"ז אמר כל שהוא תפארת לעושיה ר"ל שעושה המצוה בסתר ואין אדם יודע ממנה. אבל אם סובר הוא במחשבתו שעובד ד' ואצלו הוא התפארות. וכ"ש שתפארת לו מן האדם ר"ל שהעושה המצוה לקבל תפארת מן האדם שיאמרו עליו זה הוא ירא אלקים. מכ"ז ימנע א"ע. ואם תעשה זה אזי הוי זהיר וכו' שאז אין אתה יודע מתן שכרן של מצות אלא תעשה שיהי' נ"ר לבורא ית' בלי שום תשלום גמול מלקבל התפארות. שאם תרצה לקבל התפארות תדקדק במצוה אם הוא קלה. שאם הוא חמורה תקבל התפארות ואם הוא קלה לא תעשה אותה.

שלשה ספרים נפתחים בר"ה. צדיקים גמורים הם שכל דיבורם הם בדברי קדושה בתפלה ובתורה ליחד הדיבור בעולם המחשבה שכל תפלה וד"ת צריך להאמין שמיחד בוודאי עולם הדיבור בעולם המחשבה אם הוא בכוונה. ואע"פ שמתפלל ואין נותנים לו בקשתו מה שהוא מתפלל עכ"ז באיתערותא דלתתא שהוא מיחד עולם הדיבור עם עולם המחשבה. בזה הוא גורם למעלה. ע"כ אלו ב"א שכל כוונתם ליחד עולם הדיבור עם עולם המחשבה הם צדיקים גמורים. וזשרז"ל אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד הראש ר"ל כשמתפלל בכוונה אז הקב"ה מתפאר בעולם הדיבור ובא התפארות בכל העולמות ונופל עליו ג"כ התפארות. ויזהר שלא יבטל מהדביקות שלא לחשוב בהתפארות שלו איך הוא מתפלל בכוונה גדולה.

בינונים הם אותם שבתפלתם מכוונים גם לזה שיעשה הקב"ה בקשתם מה שהם צריכין צרכי עוה"ז. הם תלוים ועומדים עד יוה"כ ר"ל עולם המחשבה נקרא יו"כ ר"ל תלוי ועומד עד המחשבה ר"ל אחרי כוונתם. אם כוונתם לש"ש בבקשת צרכי עוה"ז בכדי שיהיו פנוים לעבודתו ית'. אזי גם הם נכתבים לחיים כי בכוונתם נתייחדו עולם הדיבור בעולם המחשבה וג' ספרים רצונו לומר דיבורים.

"ואלה שמות בני ישראל", בשם ריב"ש זלל"ה: ע"פ שנאמר שמו את ירושלים לעיים נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים. ר"ל כי בעוה"ז גלות בא לעולם בשביל ששמו את ירושלים לעיים. כלומר כשבא לאדם איזה יראה או איזה שלימות במעשה המצוה באה לו מזה גבהות. וזהו שמו את ירושלים לעיים. פירוש שמו את יראה שלם שיהא לעיים ל' גל גבוה וגדול. ואם עושה איזה עובדא כמו תורה או תפלה עושה אותה לנבל וכינור כלומר בלא דחילא ורחימא רק כמנגן עלי כינור ונבל וזה גורם ח"ו שעבודה שלו הולך אל הקליפות וז"ש מאכל לעוף השמים שהם הקליפות הנקרא כך ומי גורם זה מחמת שעשה עובדא שלו לנבל וז"ש נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים ולחיות הארץ וזה שכתב גם כן כאן ואלה שמות ומי גרם לגלות ולשיממון וזה הבאים מצרימה במצר הגלות ומפרש ראובן ר"ל כאשר עשה איזה עובדא אומר בלבו ראו מה ביני לשאר ב"א שאני עובד עבודתו בשלימות וראוי הוא שהשם ית' ישמע בקולי וילוה אלי וזהו שמעון וכן שאר שמות.

"צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה". כי הנה יש ב' מיני צדיקי' ושניהם צדיקים גמורים אך החילוק ביניהם האחד הוא תמיד בדביקות בהשי"ת ועושה עבודתו המוטלת עליו והוא צדיק רק לעצמו ולא לזולתו כלומר שאינו משפיע מצדקתו לאחרים. וזהו הנמש' לארז שאמרו חז"ל שאינו עושה פירות רק שהוא צדיק בפני עצמו ואינו עושה פירות שיחזיר אחרים למוטב וירבו ויפרו צדיקים בעולם זה אינו עושה אלא לעצמו ישגה ומרב' שכרו. אבל הצדיק הב' הוא נמשל לתמר העוש' פירות. וזהו כתמר יפרח כלו' שהוא מוציא יקר מזולל ומפרי' ומרבה הטוב בעולם וזה שאז"ל מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים וכו' ר"ל שזה הצדיק הב' הנזכר הוא הנקרא בעל תשובה פי' שהוא בעל ואדון אל התשובה כי הוא החזירם למוטב ורבים השיב מעון וגרם תשובה בעולם שכרו כפולה ומכופלת הרבה יותר מצדיק הראשון הנ"ל אף שגם הוא צדיק גמור.

גם זה הוא כלל גדול כשיבא לאדם מצוה במחשבה אל ימנע לעשותה משום יוהרא או משום איזה פני' בה. כידוע מתוך שלא לשמה כו'. כי גם במעשה טובה נפעל למעלה כלי טוב ומחשבה נעשה פנימית הכלי.

ראשית דבר צ"ל הבחירה. ואחר הבחירה צ"ל פיו ולשונו שוין להאמין באמונה שלימה בלי שום פני' שמכה"כ ובכל דבר יש חיותו ית'. לפיכך כל אהבה ויראה וכל שאר מדות הכל הוא ממנו ית' אפי' דברים רעים שבעולם. לכן אין רשאי לאהוב ולירא ולהתפאר ולנצח וכל שאר מדות חוץ ממנו ית'. כי ראוי לחשוב באותה דבר שאני מתירא ממנו או אוהב הדבר ראוי לחשוב מהיכן באה כאן היראה או האהבה הלא הכל ממנו ית' שנתן היראה והאהבה אפילו בדברים רעים. למשל חיות רעות או מכל המדות שנפלו בעת השבירה ולפיכך אין היראה כי אם ממנו ית' ולמה לי לירא מניצוץ א' ממנו שבבחינה רעה. כי טוב לקשר אותו ביראה גדולה. וכן באהבה, וכן בכל המדות. להוציא משם הניצוץ ולהעלותו אל שורשו. וכן כשמדבר אל יחשוב שהוא המדבר אלא החיות שבו הוא הבורא ית' המדבר בו והוא המעלה הדיבור אל שורשו. ובזה גם כן נכלל השתוות. כי כן הדיבור ג"כ אצל חבירי כמו אצלי הכל מאתו ית'. וכן בעת האכילה יהי' מחשבתו להוציא החיות שבה להעלותה למעלה בעבודת הבורא ית'. וכן בכל שאר דברים הכל יהי' מחשבתו לעשות כדי לקשר עצמו למעלה.

טעם למדת אהבה ויראה מפני שאם לא הי' לאדם כ"א האהבה של השי"ת. הי' האדם רגיל תמיד עם השי"ת וגם הי' נטבע באדם אהבה ונעשה לו טבע. אך מכח היראה שעמה הוא ירא לגשת.