צוואת הריב"ש · 3

מתחלה כשרוצה להתפלל, יהיה ביראה שהוא השער לכנוס לפניו יתברך, ויאמר בלבו: 'למי אני רוצה לדבק את עצמי? להבורא בדיבורו כל העולמות ומהווה אותם ומקיים אותם'. ויתבונן בגדלותו וברוממותו ואחר כך יכול להיות בעולמות העליונים.

פעמים אין אדם עובד רק בקטנות, דהיינו שאינו נכנס בעולמות עליונים כלל רק שמחשב שמלא כל הארץ כבודו והוא קרוב אצלו, והוא באותו שעה כמו קטן שאין שכלו גדול רק מעט. ומכל מקום אף שהוא עובד בקטנות עובד בדביקות גדול.

התפלה הוא זיווג עם השכינה, וכמו שבתחלת הזיווג ניענוע, כן צריך לנענע עצמו בתפלה בתחלה, ואחר כך יכול לעמוד כך בלי ניענוע, ויהיה דבוק להשכינה בדביקות גדול. ומכח מה שמנענע עצמו, יכול לבא להתעוררות גדול שיחשוב: 'למה אני מתנענע את עצמי? כי מסתמא השכינה בודאי עומדת לנגדי'. ומכח זה יבא להתלהבות גדול.

כשיהיה בקטנות בדביקות גדול עם השכינה, ואחר כך ברגע אחד תיכף כשיחשוב בעולם העליון, הוא בעולמות עליונות שכמו שאדם מחשב שם הוא. ואם לא היה בעולם העליון לא היה מחשב כלל.

הדביקות הוא כשאומר תיבה הוא מאריך באותה תיבה הרבה שמחמת דביקות אינו רוצה לפרוד עצמו מהתיבה ולכך מאריך באותה תיבה.

אם אדם מתפלל ויש לו מחשבה אחרת, אזי ח"ו הקליפה רוכבת על הדיבור, כי מחשבה רוכבת על הדיבור וזהו לסוסתי ברכבי פרעה (שיר השירים א, ט). סוסים נקראים הדיבורים, וכשפרעה – היינו המחשבה זרה – רוכבת עליו, אזי דמיתיך רעיתי – יותר טוב אילו שותק. אבל דבר היוצא מהלב נכנס בלב, פי' בלב עליון, על ידי ההבל כידוע.

לפעמים אם אינו יכול להתפלל, לא יאמין שהיום בוודאי לא יתפלל, אלא יחזק עצמו יותר, ויפול עליו יראה יותר ויותר. כי הוא משל למלך שיצא למלחמה ומלביש את עצמו: חכמים מכירין אותו בתנועותיו אבל אותם שאינם חכמים כל כך מכירים המלך במקום שיש שם (שמחה) [שמירה] יתירה וגדולה, שם הוא המלך. וכן כשאין יכול להתפלל בכוונה ידע שיש שם שמירה יתירה סביב המלך יש כאן המלך. אבל הוא אינו יכול לקרב אל המלך מחמת גודל השמירה שסביב המלך. לכן צריך לחזק עצמו ביראה ובכח גדול בכוונה יתירה כדי שיהא יוכל להתקרב ולהתפלל לפניו ית' ואז יהי' יכול להתפלל בכוונה יתירה.

אין מתפללין אלא מתוך כובד הראש. פירוש: אל תתפלל בשביל דבר שחסר לך, כי לא יקובל תפלתך, אלא כשתרצה להתפלל תתפלל על כבידות שיש בראש – כי הדבר שחסר לך, החסרון יש בשכינה. כי אדם חלק אלקי ממעל והחסרון שיש בהחלק יש בכלל, והכלל מרגיש את החסרון של החלק. אם כן תהיה תפלתך על החסרון של הכלל, וזהו פירוש אלא מתוך כובד הראש.

דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להטיב כו' (תהלים לו, ד). כי יש שני מיני אדם: אחד שהוא רשע גמור שיודע רבונו ומתכוין למרוד בו. והשני הוא היצר הרע סוגר עיניו ומדמה לו בעיניו שהוא צדיק גמור וגם בעיני הבריות שהוא צדיק גמור. ובאמת, אף שהוא לומד בתמידות ומתפלל ומסגף את עצמו, לריק יגע כי אין לו דביקות בבורא יתברך ואמונה שלימה כראוי להיות דבוק בכל עת בו יתברך. ואינו יודע איך עיקר העבודה, כמו שראוי ללמוד ולהתפלל ולעשות מצוה לשמה. והחילוק ביניהם: הרשע גמור אפשר שתהיה לו תעלה למכתו, כשיבא לו התעוררות התשובה ושב אל ד' בכל לבו, ויבקש מהשם יתברך שיורהו בדרך ישכון אור. אבל השני אין לו שום תקנה, כי טח עיניו מראות את הבורא יתברך וגדולתו ועבודתו, וצדיק הוא בעיני עצמו ואיך ישוב בתשובה. ומזה הטעם, כשהיצר הרע מפתה את האדם לעבירה, מראה לו כאלו עשה מצוה כדי שלא ישוב לעולם. וזהו הרמז "דברי פיו און ומרמה" – שיצר הרע מרמה את האדם בעבירה, שמראה לו שעושה מצוה. ולזה, חדל להשכיל להיטיב, שיחדל מלשוב לעולם כנ"ל. וגדולה מזה: און יחשוב על משכבו. ר"ל עוד גם בזה מרמה אותו: כשהוא נופל למשכב הוא מתפלל להשם יתברך שירפאהו מחליו על ידי תורתו ומצותיו שעשה, ואינו יודע שמזכיר עונותיו שהכל הוא פתוי היצר הרע.

ריב"ש ע"ה אמר: צוהר תעשה לתיבה – שתהא התיבה מצהיר. עד כאן דבריו. כי יש בכל אות עולמות ונשמות ואלקות ועולים ומתקשרים ומתיחדים זה עם זה עם אלקות, ואח"כ מתיחדים ומתקשרים יחד האותיות ונעשה התיבה, ומתיחדים יחודים אמתיים באלקות. וצריך לכלול אדם נשמתו בכל בחי' ובחי', ואז מתיחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשה שמחה ותענוג גדול אין שיעור. וזהו תחתים שנים ושלישים וכו' (בראשית ו, טז) דהיינו עולמות ונשמות ואלקות תלת עלמין אית ליה וכו' (ח"ג קנט, א). וצריך לשמוע בכל תיבה מה שאומר, שהשכינה עולם הדיבור מדברת, והוא שיש לה צוהר שתצא בבהירות, ולעשות נחת רוח ליוצרו. וצריך אמונה גדולה לזה. דהשכינה נקראת אמונת אומן, ובלא אמונה נקרא ח"ו נרגן מפריד אלוף.

ואל אמה תכלנה מלמעלה (שם) היינו אימה. או יש לומר: אחר שיצא התיבה מפיו, אין צריך לזכור אותה להלן הענין, שלא יראה שהולכת למקום גבוה. דוגמא שאין יכול לראות בשמש. וזהו תכלינה מלמעלה. וכמוה יעשה כן: בא אתה וכל גופך אל התיבה.

מריב"ש: כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי (ישעיהו נה, ח). פירוש: כי כאשר האדם מפריד את עצמו מהשם יתברך, מיד הוא עובד עבודה זרה ואין דבר ממוצע. וזה וסרתם ועבדתם (דברים יא, טז). מכל מקום אמרה הגמרא: ישב אדם ולא עבר עבירה, חשוב כאילו עשה מצוה וזהו ולא דרכיכם דרכי.

כשמתענה אדם אפילו משבת לשבת, לא יהיה לו פניה אפילו קטנה, שיאמר בלבו שהוא עושה דבר גדול שמענה את (את) עצמו כל כך הרבה ויזדכך מאד בזה התענית, רק יחשוב בלבו מה מעשי[ו] נחשבים נגד עבודת המלאכים שעבודתם בתמידות להשם יתברך, ואני טפה סרוחה וסופי לעפר.

לפעמים באמצע השבוע, מתגבר עליו היצר הרע ומראה לו כבידות גדול בתענית ואומר לו שלא יוכל לעבוד. וצריך האדם להבין בשכלו שהיצר מקנא אותו שלא יבא למדריגה והוא מקטרג בו מאד, וכשיהיה חכם בדעתו ויתגבר על היצר הרע יגרום באותו שעה דבר גדול למעלה כמו דאיתא בזוהר הקדוש (פרשת תרומה דף קסג:): דא יקרא דקב"ה יתיר כד האי יצר הרע סיטרא אחרא אתכפיא בשביל פולחניה. בגין כן, מחמת שיש ליצר הרע חשק גדול לבטלו מתעניתו והוא מתגבר עליו ואתכפיא מאד הסיטרא אחרא. ולפעמים ניתן רשות לשטן לעשות לו צער גדול כדי לנסות אותו אם יעמוד ויתגבר על היצר הרע, ואחר כך כשיגמור התענית לא ירגיש כלל באותו התענית אותו הצער הגדול שהרגיש באותה שעה.

ויבקש רחמים מהבורא יתברך שיתן לו כח בעינים שלא יתקלקלו מחמת התענית.

ולפעמים צריך להסתכל לכאן ולכאן כדי להדבק מחשבתו בבורא ית' מפני חומריות גופו שהוא מסך מבדיל על הנשמה.

ידבק עצמו בבורא יתברך ויבקש דבר מצרכי בית או שיעשה או ידבר באותו הדביקות, אף על פי שאינו צריך לעשות ולדבר, כדי להרגיל עצמו אפילו כשיעשה וידבר דברים גשמיים שתהיה מחשבתו דבוקה בו יתברך ושיהיה רגיל בדביקות באותה שעה, וזה כלל גדול.

מ"מ יזכה לדביקות, מחמת התבודדות מבני אדם ומחמת שכותב רזי תורה ומחמת יחודים כידוע מהאר"י ז"ל. וכשיעשה יחודים, יחשוב באותה שעה בגדולתו יתברך כפי כחו, וגם שיהיה זהיר בחצות, ולחבר יום ולילה.

איתא בספרא (ט, ז): אותו היצר הרע תעבירו מלבבכם [...] כשם שהוא יחידי בעולם כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו. זה הכלל גדול שיהיה לאדם תמיד רק מחשבה אחת בעבודת הבורא יתברך כמו שנאמר (קהלת ג, יד): "והאלקים עשה שיראו מלפניו" וגומר "והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז, כט) שמכח רבות מחשבות מתבלבל.

ויחשוב שכל דבר שיש בעולם הכל מלא מהבורא יתברך שמו, וכל דברים הנעשים מכח מחשבות בני אדם בתחבולות ואפילו דבר קל שבקלים שנעשה בעולם – הכל הוא מהשגחתו יתברך. ולא יהיה החילוק אצלו בדבר שהיה רוצה בין שנעשה כרצונו בין שלא נעשה כרצונו, כיון שהכל מהבורא יתברך והוא יודע שכן טוב לו שלא יהיה נעשה כמו שהיה ברצונו.

ויחשוב שהכל – בין עולם הגלגלים בין עולם המלאכים ועולם הכסא – הכל כאין נגדו יתברך שכולם הם בתוך החלל צימצום אורו שצימצם עצמו, והכל נעשה בדיבור אחד ואם כן למה לו למשוך אחר שום תאוה שיש באותן העולמות שהכל אינו רק דיבור אחד ממנו יתברך, ומוטב לדבק עצמו למעלה בהעולמות בבורא יתברך שהוא העיקר ולא לדבק בטפל. וזה כוונת הזוהר (פרשת תרומה דף קלד:): זכאין אינון צדיקיא דידעין לשוואה רעותהן לעילא לגבי מלכא עילאה ולאו לגבי עלמא דא ובסופא בטילא דיליה שסוף כל העולמות לחריב. ויחשוב תמיד וידבק עצמו בבורא יתברך באהבה גמורה שהוא טוב יותר מכל דבר שבעולם שכל דבר טוב שבעולם הכל מושרש בו יתברך.

ויחשוב שאני רוצה תמיד לעשות לו נחת רוח ולעבוד אותו תמיד, ותמיד תהיה מחשבתו דבוקה בעולם העליון בו יתברך. וזהו פירוש הפסוק ברמז (ויקרא כא, יב): "ומן המקדש לא יצא". וכשיאריך[10] לדבר מעניני העולם הזה, יהיה במחשבתו שהוא הולך מעולם העליון למטה, כמו האדם שהולך מביתו ולחוץ ודעתו לחזור תיכף, ובעת ההליכה חושב מתי יחזור לביתו – כך יחשוב תמיד בעולם העליון ששם ביתו העיקרי, בבורא יתברך, אף בעת שהוא מדבר בעניני העולם הזה, ויחזור תיכף מחשבתו לדיבוק הראשון. וזה שאמר דוד לשלמה בנו (ב): "הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ" – פירוש: כמו אדם שהולך בדרך ודעתו וחשקו בכל המהירות לחזור לביתו.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

לא יאמר אדם בשבת אתפלל בכוונה ולא בחול, שלא יהא כעבדים המשמשין את המלך וכשהמלך עומד לפניהם מתדבקים בעבודה וכשאין המלך לפניהם אינם מזדרזים בעבודה ואין זה עבד נאמן אבל יודע לו באמונה שרע לו בלא המלך וידחה כל המשמורות עד שיבא לפני המלך אע"פ שאין יכול לדבר לפניו ואין ראוי לבא לפניו אעפ"כ יעשה לו רצונו כי רחמנות גדול עליו עד מאד.

לא יאמר אדם כשאוכל להתפלל בהתלהבות אתפלל ואם לאו לא אאנוס א"ע להתפלל כ"א אדרבא במשל המלך כשבא למלחמה משנה את בגדיו אותם שהם קרובים למלכות מכירים את המלך בתנועותיו ואותם שאין קרובים למלך רואים כשהם משמרים יותר באותו מקום מסתמא שם המלך כך הוא כשאינו יכול להתפלל משמרים את המלך שלא לגלות אותו לפניו ואם כן יחזק א"ע יותר כי הלא המלך בכאן ומסתתרין אותו בפניו.

יחשוב שבתפלתו הולך מהיכל להיכל וכשיבא לו מחשבה זרה מגרשין אותו כי דנין אותו בכל היכל אם ראוי לכנוס ואם אינו מתפלל בהתלהבות יתחיל להתפלל בכח ואם מתפלל בהתלהבות אזי יראה על המחשבה מה הוא אם באהבה רעה כגון ניאוף יביא אותה אל שרשה שהוא אהבת השי"ת דיש ז' מחשבות ולא יותר וזהו ז' ימי הבנין ובכל אחת יש ערב ובוקר, ערב לשון תערובות שחשב מחשבה חיצונה, ובוקר לשון בקרת שמבקר את השי"ת. ואלו הם אהבת השם, ואהבת עבירות, ויראת השם, ויראה רעה, כגון שנאה והתפארות שמפאר השי"ת. ורעה שמפאר א"ע. וניצוח, והודי', ויסודת לשון התקשרו'. וכל אחד כלול מי' ובכל מחשבה רעה מחי' ח"ו שבעה עממין. וזה פי' מדרש הנעלם העולם הי' מתמוטט אמר הקב"ה הא אברהם זימן למיפך בעולמות פי' מדת אהב'. הא ישמעאל זימן למיפך פי' אהבה רעה ממילא כשחושב באהבה רעה מחי' את ישמאעל וטינופת שעמו הא יצחק פירוש מדת יראה. הא עשיו פירוש רציחה וכשחושב ביראה רעה הוא מחי' את עשיו וטינופת שעמו ח"ו. אמנם אם חושב באהבה רעה. יאמר בלבו מה עשיתי שלקחתי חלק מעולם המחשבה אל מקום הטינופת ובזה יוכנע ויבא עד לעפר ויביא זאת המחשבה למדת אין ואח"כ תבא אל העולם אהבה בזכרו אם אני אוהב את הדבר כזה כגון אשה שטיפה סרוחה כמה יש לאהוב את השי"ת. וכן אם שומע איזה דבר שחוק ועי"ז נולד לו שמחה יחשוב הלא זה חלק מעולם אהבה. וכן אם רואה או אוכל דבר שיש לו תענוג ממנו יחשוב הלא זה הוא חלק מעולם התענוג ויראה מאד שלא יתגשם התענוג ההוא כי אז תתענג על ה' כביכול למעלה מהשם אלא ישים כל עצמותיו אל התענוג ההוא כי הלא הוא חלק מעולם התענוג ויבא הוא לעולם התענוג והוא יושב כאן ואוכל והוא בעולם התענוג וכשצריך ועושה תענוג לעצמו מביא תענוג של השי"ת בכל העולמות וכן אם רואה דבר הזה שיש לו פחד ממנו יאמר מה יש לירא מדבר זה הלא הוא אדם כמותי ומכש"כ לפני בהמה וחי' אלא שהוא יתברך הנורא מתלבש בדבר זה כמה יש לו לירא ממנו בעצמו. וכן בהתפארות אם מפארין אותו ואם בא לו באמצע התפלה התפארות או שמפארין אותו שהוא לומד בכוונה יחזק בעצמו יראה שהוא בושה לפני השי"ת. ואם בניצוח ינצח את המדה הזאת או כמו שמבין יחזיק בעצמו ניצוח. וכן בהודי' וכן בהתקשרות שלא יהא מקושר רק להבורא יתברך בעצמו.

צריך לרחם על השכינה שמדבר דיבורים ופורט אותם מהשי"ת דהטבעיות כשמדבר שתפול עליו יראה דהא עולם הדיבור הוא עולם היראה אמנם כשמדבר באהבה ויראה תפול עליו יראה כשילך להלאה יבא להתלהבות גדול ע"כ.

כשנופלת לו מחשבה זרה אזי יתבושש עד מאד כי דחפו אותו מהיכל המלך וישוב לתוך ההיכל בבושה רבה והכנעה גדולה מאד כי מ"ז הוא עבירה כמו מוליד ממזר ע"ד רחילא בתר רחילא אזלא כמו שהמחשב' דכר ונוקבא כך הקול והדיבור הם דכר ונוקבא ואם יש לו מוחין זעירין ומדבר דברי קודש הוי כמו ממזר שיש לו צורה כמו אדם כשר רק הפנימית הוא רע כך הדיבור הוא באותיות קדושות רק המחשבה הוא רעה שחושב ד"א ומוליד ממזר דיבור קדוש. ועוד יחשוב כי הקב"ה אומר ומדוע באת בהתיבה ואין אני בהתיבה כי מחשבתי משוטטת בד"א.

וצפונך תמלא בטנם שיש למנוע מלהסתכל בדברים הגשמים הטובים ומכ"ש להסתכל בנשים יפים שהוא מסתכל בעבור חמדתו ונמצא בזה הראי' עובד א"ע ומזה ההרהור בא לו ח"ו עבירה בלילה ונותן כח בקליפה ונתעברה ממנו וזהו וצפונך מה שאתה צופה בעבורך דהיינו על אשה ביפי' שאינך מסתכל אלא בעבורך ובזה הראי' נותן כח בהם ועוד אם יעשה זו קודם שיוליד בן יהי' זה הבן שרשו בכחם ע"ד מ"ש האר"י ז"ל כבד את אביך לרבות אחיך הגדול והטעם שאח הגדול הוא כמו ענף הגדול שבאילן וענף עצמו יוציא עוד ענף אחד נמצא זה הענף יש לו יניקה מן הענף הראשון כן האח הקטן יש לו יניקה מאח הגדול לפי זה אם ניתן כח מעיקרא בקליפה ואח"כ נולד לו בן אזי הזה הבן כמו הענפים הנ"ל שעיקר הכח הוא בהם והבן הוא כמו יתרון וזהו והניחו יתרם לעולליהם אלא כך יש להתנהג בהסתכלות. אם הסתכל בפתע פתאום על אשה יפה. יחשוב במחשבתו מאין לה זה היופי הלא אם היתה מתה לא הי' לה זה הפנים א"כ מנין לה זה היופי ע"כ זה בא לה מכח אלוקי המתפשט בה הוא נתן לה כח היופי והאדמימות נמצא שורש היופי הוא כח אלוקי ולמה לי למשוך אחר החלק טוב לי להתדבק בשרשא ועקרא דכל עלמין ששם כל היפויין וכן מה שמסתכל בשאר גשמיות כגון בכלי. יחשוב מנין בא להכלי זה הנוי והצורה ע"כ החומר הוא פסולתו והנוי והצורה הוא הרוחני והחיוני מזה הכלי והוא ג"כ חלק אלוקי ממעל. וכן כשאוכל יחשוב שהטעם והמתיקות של דבר המאכל הוא בא מכח החיוני והמתיקות של מעלה שהוא חיותו. ובדומם יש ג"כ חיות שאנו רואים שיש לדומם ההוא קיום ועמידה נמצא בכל מקום חיות אלוקי ממעל ואם תסתכל כך נמצא מסתכל במחשבה ואין ההסתכלות שלו אלא בעבודתו א"ס ב"ה וזהו טוב לבטל ההרהור ואז אם יחשוב כך כל היום וזה הוא כלל גדול דמה שחושבין ביום האי מחשבה סליק אל רעיונים בשינה וחלום ובזה יזכה לראות בחלום החיונו של הגשמי ההוא גופא שביום אינו רואה אלא הגשמי ובמחשבתו חושבת הרוחני מלובש בגשמי אבל בחלום רואה הרוחני ערום מבלי לבוש והטעם כי החלום הוא מלשון עתים חלים והוא לשון חוזק והענין כי ביום החיוני שבאדם הוא חלש שהוא מקושר בגוף ולכך אינו רואה החיוני של הדברים הגשמי' אבל בליל' החיוני שבאדם מתפשט מתוך הגוף אז החיוני הוא חזק לכן יכול לראו' החיוני גופא מזה יכול האדם לבא למדריג' הנבואה ולכן כתיב בכל הנביאים בחלום אדבר בו אבל מרע"ה הי' רואה בהקיץ חיוני של הגשמי וזה שאמר דהמע"ה אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתיך. פניך גופא בלילה כי אחזה מלשון חזיון לילה ומה טעם כי אשבעה בהקיץ תמונתיך. תמונה הוא רמוז על הצורה כלומר כשאני מסתכל בדבר גשמי אין אני מסתכל על גשמיותו לבד אלא אני מסתכל שהתמונה דהיינו הצורה והחיוני שלך הוא והוא מלובש בגשמי ההוא. וזהו החכם עיניו בראשו ר"ל על הראש של הדבר דהיינו על הרוחניות והחיות. וזה ראש דברך אמת. וזה והמתנש' לכל לראש ופירוש הזוהר רישא דכל רישין.

לפעמים צריך להראות גבהות לב"א משום כבוד הבורא וכמו שאמרו רז"ל ת"ח צריך שיהא בו א' משמיני שבשמינית רק צריך ליזהר מאד שיחשוב באותה שעה בשפלות עצמו ויאמר בלבו אני באמת שפל מאוד ומה שאני עושה גבהות הוא לכבוד הבורא יתברך שלעצמי אין אני צריך שום גבהות שאני תולעת ולא איש ולמה לי כבוד וגבהות אפי' במחשבה קטנה כל גבהות חמור מאד וכל פני' הוא מצד גבהות וכל מחשבה הוא שיעור קומה שלימה ופוגם מאד למעלה ודוחק רגלי השכינה בגבהותו כמ"ש תועבת ד' כל גבה לב וכשאומר לב"א יקשור עצמו במחשבה תחילה בבורא ית' ונשמת חבירו ג"כ בבורא מקושרת שכל אדם אינו חי רק משפעתו הנשפע בכל הבריות. ויחשוב שאין אומר אלו הדברים רק לפני הבורא ית' לעשות לו נחת רוח ואין אני מדבר זה לפני חבירי שמה לי נ"מ בשבחו או בגנותו.