צוואת הריב"ש · 2

לא יאמר הרבה תהלים קודם התפלה, שלא יחליש גופו ולא יוכל אחר כך לומר העיקר, רוצה לומר: חובת היום, דהיינו זמירות וקריאת שמע ותפלה בדביקות גדול, מחמת שהפסיד כחו קודם התפלה בשאר דברים. רק תחלה יאמר העיקר בדביקות. אם יתן לו השם יתברך עוד כח, יאמר תהלים ושיר השירים בדביקות.

קודם נעילה ביום הכפורים יאמר מחזור בקטנות, כדי שיוכל אחר כך להתפלל בדביקות.

כשאדם במדריגה קטנה, אז טוב לו יותר להתפלל מתוך הסידור, שמכח שרואה האותיות מתפלל יותר בכוונה. אבל כשהוא דבוק בעולם העליון, אז יותר טוב לו לסגור עיניו כדי שלא יבטל אותו הראיה מלהיות דבוק בעולם העליון.

הנשמה אמרה להרב שמה שזכה שנתגלו אליו דברים העליונים לא מפני שלמד הרבה מש"ס ופוסקים, רק משום תפלה שהיה מתפלל תמיד בכוונה גדולה ומשם זכה למעלה עליונה.

יחשוב קודם התפלה שהוא מוכן למות באותה התפלה מחמת הכוונה. ויש מכוונים כל כך עד שפעמים בטבע היה יכול למות בשתיים או בשלוש תיבות שאומר לפניו יתברך. וכשיחשוב כך, יאמר בלבו למה לי איזה פניה וגאוה באותה תפלה, כיון שבדעתו אפילו למות אחר שתיים או שלוש תיבות. ובאמת הוא חסד גדול שהשם יתברך נותן לו כח ומשלים התפלה והוא חי.

יכוין בתענית: אוי לי בשביל תאוותי וכבודי הסרוח הכעסתי את המלך העליון וכו', לכך אני רוצה לענות את עצמי להכניע תאוותי וכבודי, ואגרום למעלה שיכנע עבד תחת רבו ושפחה תחת גבירתה, ולקיים מצות תשובה. והריני רוצה לענות עצמי כדי שאוכל לעבוד את השם יתברך באמת ובלב שלם באהבה ויראה, כדי שיהיה יחודו על ידי, לכך אני רוצה לענות את עצמי וכדי להקריב את עצמי לקרבן לפניו. אוי לי מה אני ומה חיי שאני רוצה להקריב חלבי ודמי וגופי ואשי ורוחי ונפשי ונשמתי וכחי ולבי וזרועותי (בפומי ולבי ורעותא) לפניו, לפני בורא כל העולמות, וכל העולמות נעשו בדבריו והכל כאין נגדו, ומכל שכן אני עפר רמה ותולעה, ואין לי לבקש רק מחסדיו הגדולים שיוסיף לי כח להקריב הרבה קרבנות לפניו. ויפה לי לשמוח עצמי מאוד שזכיתי שנעשו מגופי רוחי ונפשי כמה נחת רוח, ועוד יפה לי לשמוח עצמי שנתן לנו דבר שנוכל להכניע את היצר הרע מעלינו. ואני רוצה לענות עצמי בשביל שצערתי לקודשא בריך הוא ושכינתיה וכדי להקל צערה גם כן אני רוצה לענות את עצמי. אוי לי מה נחשב ענויי נגד מה שצערתי אותו זה כמה שנים ואין לי לבקש רק מחסדיו הגדולים שישגיח על עינויי להקל צער משכינתיה. ויסיר הקליפות מעלינו על ידי עינוי שלי, ואגרום למעלה שיסורו כל הקליפות מהשכינה ותטהר ותיחד עם בעלה ביחוד גמור בחסד וברחמים ויהיה יחוד מעילא לתתא על ידי עינויי ממוח ללב ומלב לכבד וירק שפעו גם עלי. ואני בוטח בו שהוא ברא כל העולמות בדבריו יש מאין והכל כאין נגדו והוא משגיח עליהם לתת להם שפע וחיותם, וכל שכן שיכול להוריד לי כח וישגיח בחסדיו גם עלי, ויצילני שלא יבטל אותי היצר הרע בשום דבר בענויי שיאמר לי שאני חלש ונתייבשו המוחין שלי וכן כמה פיתויים, ולכך יש לי לבקש כח מחסדיו הגדולים ושהוא נתן בלבי לעשות עצתי ועזרני כמה פעמים בחסדיו. גם היום יעזור לי ויצילנו[5] מכל דברים המבטלים אותי. וגם מצדי[6] אין נחשב עינוי שהכל מאתו יתברך, אבל מצידי לא הייתי יכול לענות את עצמי כלל, ואני מוסר עצמי להבורא כל העולמות בדיבורו אפילו לסבול כל העינויים וכל הבזיונות לשם יחודו, והריני רוצה לקיים "והייתם קדושים". ואני בוטח בחסדיו שיוסיף לי כח שאוכל לעבוד אותו באמת, ויעזרני שלא ידעו בני אדם ממעשי. ואין אני מתיירא מחולשה מחמת התענית כי בלא זה כמה בני אדם חולים, ועוד שהשכינה סועד את החולה שנאמר (תהלים מא, ד): "ד' יסעדנו על ערש דוי", בחסדיו יסעדנו[7] גם כן. ואני הולך בדרך כל הארץ ואין אני משנה. וחכמים אמרו (סוכה נב.): "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו", וכיון שאין אני משנה אני יכול לבטוח בו.

בטח בד' ועשה טוב – שעל המצות רשאי לבטוח, וקווי ה' יחליפו כח. וגם המת מתוך תשובה סימן יפה לו ואפשר שבלא זה אהיה צריך להתגלגל על עונות ושלא עבדתי כראוי באהבה וביראה. וגם אל תדאג צרת מחר, ועיקר התשובה שישוב מדרכיו הרעים.

גם לא יתגאה, שאם מתגאה בתעניתא לכלבא אתמסר. ואפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם. וכיון שכן ישמח ביסורי התענית שמסר נפשו על זה שבוודאי יפעל דבר גדול. וישן בתחילה בשלושה ימים הראשונים כדי שיתחזקו המוחין, אבל לא הרבה מאוד. ישב פעם במקום זה ופעם במקום זה וילך מעט ואחר כך ישכב מעט כדי לבטל צערו. וילמוד במחשבה לבד בלי דיבור כדי להקל צערו מעליו.

פעמים יש יבשות בפיו ומר מאוד, ויראה לו היצר שכואב לו הראש ולא יוכל לסבול. וכשיבטח בחסד הבורא, יתחזק כחו ולא יכאוב לו כלל.

ויכוין לעשות נחת רוח להבורא יתברך בתעניתו וכדי להקל צער מהשכינה הוא מקבל עליו צער, ויעבוד בשמחה ויכוין שהשכינה תסעדו כמו שהוא סועדת שאר חולים, ויעזור לו השם יתברך.

לפעמים מטעה היצר הרע לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה, אף על פי שאינו אלא חומרא בעלמא או שאינה עבירה כלל. וכוונתו שיהא האדם בעצבות, ומכח זה יבוטל בעצבותו מעבודת הבורא יתברך. וצריך האדם להבין הרמאות הזה ויאמר להיצר הרע: 'איני משגיח על החומרא שאתה אומר, שכוונתך לבטלני מעבודתו יתברך ושקר אתה דובר,' וגם אם הוא באמת קצת חטא, 'יותר יהיה נחת רוח לבוראי שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לי לגרום לי עצבות בעבודתו. אדרבא אעבוד אותו בשמחה. כי זהו כלל גדול, כי אין כוונתי בעבודה לצורך עצמי רק לעשות נחת רוח לפניו יתברך, ואם כן אף שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לא יקפיד הבורא עלי כי כל עיקר שאיני משגיח הוא מחמת שלא אבטל מעבודתו יתברך ואיך אבטל מעבודתו אפילו רגע אחד?' וזהו כלל גדול בעבודת הבורא יתברך שיזהר מעצבות כל מה שיוכל.

הבכיה הוא רעה מאד, שהאדם צריך לעבוד בשמחה. רק אם הבכיה הוא מחמת שמחה אז טובה הוא מאד.

ואל ירבה בדקדוקים יתירים בכל דבר שעושה, שזה כוונת היצר הרע לעשות לאדם מורא שמא אינו יוצא בדבר זה, כדי להביא אותו לעצבות. ועצבות היא מניעה גדולה לעבודת הבורא יתברך, ואפילו נכשל בעבירה לא ירבה בעצבות שיבוטל העבודה. רק שיעצב על העבירה ויחזור לשמוח בהבורא יתברך, כיון שהוא מתחרט בחרטה גמורה ובדעתו שלא ישוב לכסלתו בשום פעם. ואפילו כשיודע בודאי שאינו יוצא בדבר אחד מחמת מניעות הרבה, לא יהיה עצב ויחשוב שהבורא יתברך בוחן לבות וכליות שהוא יודע שרצונו לעשות מן המובחר רק שאינו יכול. ויחזק עצמו לשמוח בהבורא יתברך וכמו שנאמר: "עת לעשות לד' הפרו תורתך", שפעמים יש מצוה שיש בה קצת נדנוד עבירה אל ישגיח על היצר הרע שרוצה לבטלו מלעשות המצוה, ויאמר ליצר: 'הלא אין כוונתי באותה המצוה, רק אני רוצה לעשות נחת רוח להבורא יתברך במצוה זו,' ובזה יסתלק היצר הרע ממנו בעזרת ה'. אבל מכל מקום צריך להבחין בשכלו אם יעשה המצוה הזאת אם לא. וכל מה שכתבתי הם כללים גדולים ונחמדים מפז רב, כל דבר ודבר הוא כלל גדול.

איתא: הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם. הכוונה היא שהיו רוצים לעשות לעצמם סיגופים כדי שיבואו למדרגת רבי שמעון בר יוחאי, ולכך לא עלתה בידם. ולא יכוין בעבודתו רק לעשות נחת רוח להבורא יתברך לבד, ולא שיבא למדרגה.

כשהוא רואה שעבודתו גדולה מחבירו לא יתגאה כדאיתא: "ואל יאמר אני גדול מחבירי".

ועוד כלל גדול: כשיחרפוהו בני אדם על עבודתו בתפלה או בשאר דברים לא יענה להם אפילו בדברים טובים, כדי שלא יבא לידי מחלוקת ולידי גבהות משכחות הבורא יתברך. ואמרו רבותינו ז"ל: שתיקתו של אדם יפה מדיבורו שהוא מביאתו לידי ענוה.

וגם לא יסתכל בפני בני אדם אפילו כשמדבר עמהם, אם מחשבותיהם אינם לבורא יתברך תמיד דבוקה, כי יהיה לו פגם בנפשו מחמת הסתכלותו, ובבני אדם כשירים שמחשבותיהם דבוקה בהבורא יתברך יסתכל דוקא ויקנה קדושה בנפשו.

הלימוד יהיה בכח ובשמחה גדולה, וזהו ממעט מחשבות זרות. כשאדם עובד תמיד אותו יתברך בכל רגע אין לו פנאי להתגאות ולאהוב את הגאוה ושאר מדות הרעות.

ישים עצמו כמי שאינו, כדאיתא בגמרא (סוטה כא:) על פסוק (איוב כח, יב) "והחכמה מאין תמצא". והכוונה שיחשוב כמו שאינו בעולם הזה: 'מה תועלת יהיה שאהיה חשוב בעיני בני אדם?'

כשלומד צריך ליישב עצמו לפני מי הוא לומד, שלפעמים מתרחק עצמו בלימודו מהבורא יתברך, לכך הוא צריך ליישב עצמו בכל עת ובכל שעה.

אם חושק לאיזה מצוה, יראה וישתדל לעשותה ואל יבטל אותו היצר הרע לומר שהוא דבר גדול שיוכל לבא לידי יוהרא – אף על פי כן לא יבטלנו. אך יזהר מאד אף שיבא התפארות באמצע המעשה ירחק אותו בחוזק ובהתלהבות, ובודאי לבסוף יעשה לשמה ממש בלא שום התפארות, שמשלא לשמה יבא לידי לשמה. וירבה במצות כל מה שיוכל והקב"ה יעזור לו שיהיה הכל בלי פניה אך יתחזק עצמו בכל יכולתו.

כשאדם יש לו חשק להתענות, אז צריך ליזהר שלא לבטל מאותו דבר שהוא רוצה לעשות, אף על פי שיודע שטוב יותר לעבוד השם יתברך בשמחה בלי סיגופים כי הם גורמים עצבות. אבל מסתמא ידע אינש בנפשיה שצריך להתענות, שעדיין לא תיקן נפשו כראוי. וכן יש כמה וכמה דברים שזה צריך לדקדק מצד נשמתו ולהחמיר על עצמו חומרות וזה אין צריך לדקדק כל כך.

יחשוב במחשבתו קודם התפלה שהוא מוכן למות באותה התפלה מחמת הכוונה. ויש מכוונים כל כך עד שעל פי הטבע היה יכול למות בשתיים או בשלוש תיבות שאומר לפניו יתברך. וכשיחשוב כך יאמר בלבו למה לי איזה פניה וגאוה באותה תפלה, כיון שבדעתו אפילו למות אחר שתיים ושלוש תיבות, ובאמת שהוא חסד מהשם יתברך שנותן לו כח להשלים התפלה והוא חי.

יש להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. וכשאדם רוצה לדבק מחשבותיו בעולמות העליונים בבורא יתברך אין מניחין אותו הקליפות, ואף על פי שאינו יכול, ידחוק את עצמו בכל כחו פעמים הרבה בתפלה, אז ידבק עצמו בהבורא יתברך שמו ויכנס בעולמות העליונים ויחזק עצמו באמונה שיאמין שמלא כל הארץ כבודו. וזהו בהיותו בעולם עליון באמונה שלימה דכתיב (חבקוק ב, ד) "וצדיק באמונתו יחיה". וכן כשנפל ממדרגתו באותה התפלה, יאמר התיבה בכוונה קטנה כפי שיכול, ואחר כך יחזק עצמו לחזור למדריגתו, אפילו כמה פעמים במדריגה אחת. ומתחלה ידבק בגוף של התיבה ואחר כך יתן בתיבה הנשמה. וצריך לעורר עצמו בתחלה בגוף שלו בכל כחו כדי שתאיר בו כח הנשמה, כדאיתא בזוהר (פרשת שלח דף קסח.): "אעא דלא דליק יבטש בו וינהר".[8] ואחר כך יוכל לעבוד במחשבה לבד בלי תנועות הגוף.

לפעמים כשהאדם דבוק בעולם העליון בבורא יתברך צריך לשמור עצמו שלא יעשה שום תנועה אפילו בגופו, שלא יבטל הדביקות שלו. ואי אפשר להתפלל בכונה כי אם על ידי חיזוק. וצריך לבקש מהשם יתברך סיוע ועזר: יחשוב שטוב לו שהשם יתברך יעזור לו שיכוין כמו חצי התפלה או רובו בכוונה גמורה ולבסוף כשיחלוש ויבטל הדביקות מה לעשות לו. יתפלל כפי יכולתו בכוונה קטנה עד סוף עלינו.

אם אין אני לי מי לי. צריך בתפלה להיות כמו מופשט מגשמיות ואיננו מרגיש מציאותו בעולם הזה, כלומר כשאני אבא למדרגה שלא אדע וארגיש כלל אם אני לי בעולם הזה אם לאו, בודאי אין לי שום פחד ממ"ז[9] כי אזי אין מ"ז קרב אלי בהיותי מופשט מזה העולם. וזהו "מי לי", רוצה לומר: איזה מ"ז יבא לי. אבל "כשאני לעצמי", רוצה לומר: כשאני חושב עצמי לדבר יש במציאות זה העולם, אז אדרבה איננו נחשב לכלום. וזהו שאמר: "מה אני", רוצה לומר: מה אני חשוב ומה עבודתי חשובה לפניו יתברך, כי אז יבלבלו אותו מ"ז, והריני כמו שאינני בעולם הזה. כי עיקר בריאות אדם בעולם הזה לעבודה, והרי אין אני יכול לעבוד עבודתו ממ"ז המבלבלים אותי.

כשרוצה להיות בהתבודדות, צריך להיות עמו עוד חבר אחד, אבל אדם אחד לבד הוא בסכנה. אלא יהיו שנים בחדר אחד, וכל אחד יתבודד בעצמו עם הבורא יתברך.

לפעמים כשהוא דבוק, יכול להתבודד עצמו אפילו בבית שיש בני אדם.

פעמים שנופל אדם ממדרגה מחמת עצמו, שהשם יתברך יודע שצריך לכך, ופעמים העולם גורמים שיפול אדם ממדריגתו, והירידה הוא צורך עליה כדי לבא למדריגה גדולה, כמו שנאמר (תהלים מח, טו): "הוא ינהגנו על מות", וכתיב (בראשית יב, י): "וירד אברם מצרימה", (בראשית יג, א): "ויעל אברם ממצרים". אברם הוא הנשמה ומצרים הם הקליפות.

צריך לעשות מעשיו בהסתר, שלבני אדם נראה שהוא אינו חסידות. רק קודם שיבא למדריגה גדולה צריך לעשות מעשיו בגלוי, שאם לא יעשה בגלוי כמו שעושין העולם רק ירצה בפנימיות להיות חסיד, אפשר שיהיה נמשך אחר העולם, ומתוך לשמה יבא שלא לשמה.