צוואת הריב"ש · 1

צוואת הריב"ש עליו השלום: להיות תמים בעבודתו יתברך עבודה תמה ועיקר שלא לשכוח הדברים. ועיקר ללמוד בכל יום שיעור מוסר הן רב הן מעט. ולראות את עצמו תמיד להדבק את עצמו במדות טובות והנהגות ישרות ושלא יניח שום יום מעשיית מצוה הן קלה הן חמורה. וסימנך הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה פירש זהיר מלשון (דניאל יב, ג): "והמשכילים יזהירו". רוצה לומר: הנשמה תזהיר ותאיר ממצוה קלה כבחמורה כי רחמנא ליבא בעי.

שויתי ה' לנגדי תמיד. "שויתי" לשון השתוות בכל דבר המאורע הכל שוה אצלו, בין בענין שמשבחין בני אדם אותו או מבזין אותו. וכן בכל שאר דברים וכן בכל המאכלות, בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים, הכל ישוה בעיניו, כיון שהוסר היצר הרע ממנו מכל וכל. וכל דבר שיארע לו יאמר 'הלא זה הוא מאתו יתברך ואם בעיניו הגון' וכו' וכל כוונתו לשם שמים, אבל מצד עצמו אין חילוק. וזה מדרגה גדולה מאד.

וכל האדם צריך לעבוד השם יתברך בכל כחו, שהכל הוא צורך מפני שהשם יתברך רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים. והכוונה, כי לפעמים אדם הולך ומדבר עם בני אדם ואז אינו יכול ללמוד וצריך להיות דבוק בהשם יתברך וליחד יחודים. וכן כשהאדם הולך בדרך ואינו יכול להתפלל וללמוד כדרכו וצריך לעבוד אותו באופנים אחרים. ואל יצער את עצמו בזה, כי השם יתברך רוצה בזה שיעבדוהו בכל האופנים, פעמים באופן זה ופעמים באופן זה, לכך הזדמן לפניו לילך לדרך או לדבר עם בני אדם בכדי לעבוד אותו באופן הזה.

כלל גדול: גול על ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך, שכל דבר שיזדמן יחשוב שהוא מאתו יתברך, ויראה שיבקש מהשם יתברך שיזמין לו תמיד מה שהשם יתברך יודע שהוא לטובתו ולא מה שנראה לבן אדם על פי שכלו, כי אפשר מה שבעיניו טוב הוא רע לו, רק ישליך הכל כל עניניו וצרכיו עליו יתברך.

ידבק מחשבתו למעלה, ולא יאכל ולא ישתה יותר מדאי ולא יענג עצמו רק כדי להבריא עצמו.[1] ולא יסתכל כלל בעניני עולם הזה ולא יחשוב בהם כלל. כדי להפריד את עצמו מהגשמיות, כי בהסתכלותו בעולם הזה מגשם עצמו. ואמרו רבותינו ז"ל: ראיה מביאה לידי זכירה ולידי תאוה. וכתיב בעץ הדעת "נחמד למראה וטוב למאכל", שמחמת הראיה הוא נחמד.

ויחשוב שהוא מבני עולם העליון ולא יהיו חשובין בעיניו כל בני אדם הדרים בעולם הזה, כי כל העולם כולו הוא כגרגיר חרדל נגד העולם העליון. ויהיה שוה בעיניו אם יאהבוהו או ישנאוהו, כי אהבתם ושנאתם אין כלום.

וכן לא ישגיח כלל על תאוות גופו המטונף שהיא צרעת משכא דחוויא.

ואיתא בזוהר: דעבד רעותא דמסכנא. ויחשוב שהוא עני וידבר תמיד בדברים רכים ותחנונים כמו עני, ויתבודד תמיד מחשבתו עם השכינה, שלא יחשוב רק באהבתו אותה תמיד שהוא מתדבק בו. ויאמר תמיד במחשבתו 'מתי אזכה שישכון עמי אור השכינה'. ואם יבאו לו תאוות עולם הזה ירחיק מחשבתו ויבזה התאוה עד שיהיה שנאוי ומאוס אצלו וירגיז יצר טוב על היצר הרע ותאוותו. ובזה יכניעם ושלא יהיה לו עצבות כלל כשלא יהיה לו תאוות עולם הזה. אלא אדרבא ישמח מאד במה שהוא זוכה להכניע תאוותו לשם כבוד הבורא יתברך, כמו שאמרו חז"ל "ושמחים ביסורים", בזה כאשר לא ימשך אחר תאותו אפילו במחשבה ויבזה אותה ויכניע מאד הקליפות, כמו שכתוב בזוהר (פרשת וירא דף ק:): 'ובר לבב' – דלא אמשיך לרעותיה ולביה בתר סטרא אחרא.[2]

כלל גדול השתוות. ופירש שיהיה שוה אצלו אם יחזיקוהו לחסרון ידיעה או יודע בכל התורה כולה. ודבר הגורם לזה הוא הדביקות בהבורא תדיר. שמחמת טרדות הדביקות אין לו פנאי לחשוב בדברים אלו, שטרוד תמיד לדבק עצמו למעלה בו יתברך.

ובכל דבר שיעשה יחשוב שהוא עושה בזה נחת רוח לבוראו יתברך ולא לצורך עצמו אפילו מעט. אפילו אם עושה שיהיה לו תענוג בעבודתו לא יהיה לצורך עצמו.

ואל יאמר בלבו שהוא גדול מחבירו שהוא עובד בדביקות שהוא כשאר הנבראים שנבראו לצורך עבודתו יתברך. והשם יתברך נתן לחבירו שכל כמו שנתן לו שכל ובמה הוא חשוב יותר מהתולעת שהתולעת עובד להבורא יתברך בכל שכלו וכחו והאדם גם כן רמה ותולעה. כמו שנאמר (תהלים כב, ז): "ואנכי תולעת ולא איש". ואם לא נתן לו השם יתברך שכל, לא היה יכול לעבוד[3] רק כמו תולעת. ואם כן אפילו מתולעת אינו חשוב במעלה כל שכן מבן אדם. ויחשוב שהוא תולעת ושארי בריות קטנות הם חשובים כמו חבירים בעולם שכולם נבראים ואין להם יכולת רק מה שנתן להם הבורא יתברך ודבר זה יהיה תמיד במחשבתו.

אם מתאוה לאיזה עבירה, אז יאמר הפסוקים של העבירה ההוא בטעמים ובנקודות בדחילו ורחימא ואז תלך ממנו התאוה. ואם לאיזה מדה רעה מתאוה רחמנא ליצלן, אז יאמר ששה פעמים שבעה עממין, הכנעני והחתי וכו' בכל כחו בדחילו ורחימא ומסתלק ממנו. ויקשור המדה הזאת להקב"ה כגון אם יש לו ח"ו אהבה רעה לא יאהב רק את השם יתברך וכל מגמתו יהא לזה. ואם בכעס שהוא יראה רעה נמשך ממדת הגבורה, יגבור על יצרו ויעשה מהמדה הזאת מרכבה להשם יתברך. וכששומע אחד דורש בדחילו ורחימא אז ידביק לדיבורו ויהא אחדות עמו עם המוכיח, כי דיבורו נעשה אצלו מחשבה ובזה תסלק ממנו.

קודם כל, יזהר בכל תנועה ותנועה בעבודתו שיהא בלתי פניה ח"ו ולזה צריך התחכמות גדול עמוק עמוק מי ימצאנה, אם כן אין ברירה רק להיות דבר זה לזכרון תמיד ואל יסיח דעתו ממנו אפילו רגע אחד, והוא דבר הפוסל בהיסח הדעת.

זאת ועוד שנית ליזהר בטבילה בכל עת, ולכוון במקוה הכוונה השייכה למקוה.

והחוט המשולש לא במהרה ינתק. וירחיק את עצמו מעצבות ויהיה לבו שמח ב"ה, וכגון דא צריך להודיע להרגיל בחצות לילה. ולכל הפחות יזהר להיות התפלה בין בקיץ בין בחורף קודם הנץ החמה, דהיינו יהיה רוב התפלה עד קרוב לקריאת שמע קודם הנץ, והחילוק בין קודם הנץ בין לאחר הנץ כרחוק מזרח ממערב. כי אז עדיין יכולין לבטל. וסימנך (תהלים יט, ו): "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור" וכו' "ואין נסתר מֵחַמָּתוֹ" – אל תקרי מֵחַמָּתוֹ אלא מֵחֵימָתוֹ. כלומר כשכבר השמש יצא על הארץ, אזי אין נסתר מהדינים הבאים ממלאכי חימה. על כן אל יהא בעיניך דבר זה קטן כי גדול הוא, ובעל שם טוב ז"ל היה מדקדק גדול על זה ולפעמים כשהיה עת שלא היה לו מנין היה מתפלל ביחיד.

לא להניח שום יום בלא מצוה, הן קלה הן חמורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה". זהיר מלשון (דניאל יב, ג): "והמשכילים יזהירו" וכו', דהיינו שהנשמה תאיר ותזהיר ממצוה קלה כבחמורה, כי רחמנא ליבא בעי. והוא דבר גדול מאד, כי אז ידע שעשה פעולה ביום זה שברא מלאך אחד ואם יש עליו מלאך מליץ אחד וכו', וסימנך (קהלת ח, ה): שומר מצוה לא ידע דבר רע. היינו, כשאדם מקבל על עצמו דבר זה, אזי צריך להיות עומד על משמרתו מהבוקר עד הערב, אולי יזדמן לו מצוה. וזהו שומר, מלשון (בראשית לז, יא) "ואביו שמר את הדבר", אזי הסגולה שלא ידע דבר רע ח"ו. היינו שלא יבא לידי קרי הנקרא רע ח"ו. וסימנך (תהלים נב, ג): חסד אל כל היום, היינו שבכל יום ויום צריך לעשות חסד לאל יתברך.

לשמור שבת כהלכתו, בכל דקדוקיו ופרטיו, וסימנך (תהלים צ, ג): תשב אנוש עד דכא. תשב אותיות שבת; אנוש היינו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש.

ולכל הפחות לדקדק בקריאת שמע, הנאמר פעמים בכל יום ויום, לאומרה בלי מחשבה זרה ח"ו, והוא דבר גדול לאין ערך. וסימנך (ברכות ה.): כל הקורא קריאת שמע מזיקין בדילין וכו' מזיקין היינו המזיקין שבעולם הן בגופם הן בנפשם. הגם שאי אפשר להתפלל בלי מחשבה זרה, ירגיל עצמו בלי מחשבה זרה בתחלה.

יאחוז במדות זריזות מאד: יקום בזריזות משינתו כי נתחדש ונעשה אדם אחר והוא ראוי להוליד, ונעשה כמדת הקב"ה שהוליד עולמות. וכן כל דבר שעושה יעשה בזריזות, כי בכל דבר יכול לעבוד את ה'. וכשמניח הטלית יראה את התכלת, פירוש שתפול עליו יראה, וכל מה שרואה יזכור בהקב"ה – אם אהבה יזכור באהבת ה', ואם יראה יזכור ביראת ה', כידוע בכמה מקומות. ואפילו כשהולך לבית הכסא יחשוב 'הלא אני מפריד רע מטוב'. וזהו יחודים, והטוב ישאר לעבודתו יתברך. וכשהולך לישן, יחשוב הלא המוחין שלו ילכו להקב"ה ויתחזקו לעבודתו יתברך. קודם השינה ישכב באימה וביראה וירגיז וירעד מאימת הבורא יתברך, ולא יבא לידי חטא כמו שנאמר (תהלים ד, ה): "רגזו ואל תחטאו".

מחשבתו תהיה למעלה בעולם העליון בעבודת השם יתברך, וידבק ויבטח בו שהוא ישיג חפצו. זהו כלל גדול.

באותה מצוה שהתחיל בה כשקם ממטתו ילך בה כל היום ולא במחשבה אחרת.

יהא זהיר מאד לקום תמיד בחצות הלילה. אם אינו קם והיה שלא מחמת אונס הוא בנידוי למעלה ח"ו. ויהפוך הלילות לימים ויישן ביום כמה שעות, כדי שתספיק לו מעט שינה בלילה.

כשקם בחצות לילה ונופל עליו שינה, ילך לכאן ולכאן בבית וישיר בשירות ויגביה קולו, כדי להסיר מעליו השינה.

ילמוד הרבה שיעורים, ולא הכל בענין אחד שיהא נראה עליו כמשאוי, רק ילמוד הרבה ענינים. וכשלומד צריך לנוח מעט בכל שעה כדי לדבק עצמו בו יתברך, אף על פי שבשעת הלימוד אי אפשר לדבק עצמו בו יתברך, מכל מקום צריך ללמוד, והתורה מצחצחה נשמתו והוא עץ חיים למחזיקים בה. ואם לא ילמוד יבוטל דביקותו. ויחשוב שכמו בעת השינה אינו יכול להיות דבוק, וכן כשנופלים המוחים שלו, כן לא יהיה בעת הלימוד גרוע מהם. רק מכל מקום צריך ליישב עצמו בכל שעה ורגע דביקות הבורא יתברך כנזכר לעיל.

בעת הלימוד כשמדבר, צריך שלא לחשוב מחשבה אחרת רק דביקות הבורא יתברך, ובעת הלימוד צריך לחשוב מחשבות הלימוד ומכח זה יבא לו דבוק באלקות כראוי. וצריך בכל פעם לעסוק[4] בתורה שהוא עץ חיים למחזיקים בה. אבל כשמדבר רק דברים בטלים ויסמוך על הדביקות, יזהר מאוד שלא יפול לפעמים מהדביקות מכח התורה שלמד באותו יום. ואחר כך נזדמן לו דבר לעשות ואינו יודע אם לעשות אם לא, יכול להבין מכח אותו הענין שלמד איך יעשה ובלבד שיהיה תמיד דבוק בהשם יתברך, אז יזמין לו השם יתברך תמיד שידע מכח התורה. אבל אדם שהלך בקרי עם השם יתברך אז השם יתברך הולך עמו גם כן באקראי וגם אינו מזמין לו מלבושים ומאכלים שיש בהם ניצוצות השייכים לשורש נשמתו לתקנם.

צריך לילך ממדריגה למדריגה בתפלה, שלא יפסיד כל כחו בתחלת התפלה, רק יתחיל במתון ובאמצע התפלה ידבק בדביקות גדול. אז יהיה יכול לומר אפילו במרוצה התיבות של התפלה. אף על פי שבתחילת התפלה אינו יכול להתפלל בדביקות, מכל מקום יאמר התיבות בכוונה גדולה ויחזק את עצמו מעט מעט עד שיעזור לו השם יתברך להתפלל בדביקות גדול.

צריך האדם ללמוד ולהרגיל את עצמו, שיתפלל אפילו הזמירות בקול נמוך ויצעק בלחש, ויאמר הדבר בין בזמירות בין בלימוד בכל כחו כדכתיב (תהלים לה, י): "כל עצמותי תאמרנה". והצעקה שתהיה מחמת דביקות תהיה בלחש.

דע כי כל תיבה הוא קומה שלימה וצריך להיות כל כחו בה, כי אם לאו תהיה כמו מחוסר אבר. זהו חסד גדול מהשם יתברך שאדם חי אחר התפלה, שלפי דרך הטבע היה לו למות מחמת שמפסיד כחו בתפלה, כי נתן כחו בהתפלה כל כך מכח הכוונות הגדולות שהוא מכווין.

פעמים יכול לומר התפלה במהירות גדול מאד, מחמת שבוער בלבו אהבת השם מאד, והתיבות יוצאים מפיו מעצמם.

בתפלה בלחש, כשהוא מדבק עצמו למעלה, אז זוכה ומעלין אותו יותר למעלה באותה תפלה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קד.): 'הבא לטהר מסייעין אותו', ועל ידי התפלה [ה]זו זוכה שידבק במחשבתו למעלה. ומכח זה יוכל לבא עוד למדריגה יותר גדולה אפילו שלא בשעת התפלה שיהא דבוק למעלה.